"אני לא מרגיש טוב": מה מסתתר מאחורי סירוב בית ספר
בוקר אחד, ילד שתמיד הלך לבית הספר מסרב לקום. כאב בטן, בכי, התחננות. שבוע אחרי זה קורה שוב ושוב. התמונה הזאת חוזרת על עצמה באלפי בתים ובתי ספר בכל שנה, ולעיתים מתפרשת בטעות כעצלנות, כמרד, או "משחקי כוחות". בפועל, מדובר לעיתים בתופעה מוגדרת עם מנגנון ברור מאחוריה: סירב בית ספר. הבנתה נכונה יכולה לשנות לחלוטין את האופן שבו ההורים, מורים, ואנשי מקצוע מגיבים אליה. מה זה בעצם סירוב בית ספר? סירוב בית ספר מתאר מצב שבו תלמיד חווה מצוקה רגשית משמעותית בהקשר להליכה לבית הספר, חרדה, פחד, עצב – ולמרות זאת, הוא עדיין רוצה להצליח ולהגיע. ההורים ברוב המקרים מודעים היטב לכך שהילד לא נמצא בבית הספר, ואף פועלים באופן פעיל כדי לסייע לו לחזור. זהו הבדל מהותי מתמונות אחרות של אי הגעה לבית הספר, וההבדל הזה הוא בדיוק מה שהורים, מורים, יועצים ומחנכים צריכים לזהות בשטח. לא כל היעדרות מבית ספר היא דומה: שלושה סוגים של היעדרות מבית הספר. בשדה החינוכי מקובל לערבב בין כמה תבניות שונות של אי-הגעה לבית ספר, ובלבול הזה אינו סמנטי בלבד, הוא משפיע ישירות על ההתערבות שהתלמיד מקבל. תלמיד שנעדר מתוך חוסר עניין במסגרת, בלי חרדה מיוחדת ולעיתים תוך הסתרה מהוריו, נמצא בתמונה שונה לחלוטין מתלמיד שסובל מחרדה אמיתית אך מבקש להגיע. יש גם מצבים שבהם ההורים עצמם משאירים את הילד בבית מסיבותיהם שלהם — צורך בעזרה בבית, חשש מהמסגרת, או עמדה ביקורתית כלפי בית הספר. ההבחנה הזו קריטית מבחינה מקצועית: תלמיד שמתויג בטעות כ"נושר" עלול לספוג ענישה במקום תמיכה, בעוד שזיהוי נכון של המצוקה יכול להוביל להתערבות מותאמת. טעות באבחון המצב עלולה להניב בדיוק את ההיפך ממה שהתלמיד זקוק לו, וזו הסיבה שגם מערכות חינוך שלמות ממליצות היום על הבחנה ברורה בין המושגים, ולא על שימוש גורף במונח אחד לכל סוגי ההיעדרות. מושג מה מניע את ההיעדרות? רגשות הילד תפקיד ההורים מאפיינים נוספים דוגמאות טיפוסיות School Refusal – סירוב בית ספר מניע פנימי של הילד חרדה, דיכאון, מצוקה סומטית ההורים מנסים להביא לבית הספר הילד רוצה להגיע אך לא מסוגל הילד בוכה בבוקר, מתלונן על כאבי בטן, מתקשה להיפרד Truancy – הברזה / השתמטות רצון לעשות דברים מהנים מחוץ לבית הספר ללא חרדה מבית הספר הילד מסתיר את ההיעדרות מההורים קשור לעיתים להפרעות התנהגות הילד יוצא עם חברים במקום להגיע, מסתובב בקניון School Withdrawal – נסיגת הורים יוזמה או אישור של ההורים לא בהכרח מצוקה ההורים מונעים או מאפשרים היעדרות נובע מסיבות משפחתיות או ערכיות הילד נשאר בבית כדי לעזור להורה חולה, או בגלל חוסר אמון במערכת חשוב לזכור: יש תלמידים שמשלבים מאפיינים מיותר מקטגוריה אחת. כמה תלמידים חווים את זה בפועל? הערכות המחקריות מדברות על כ-1 עד 2 אחוזים מכלל אוכלוסיית הילדים הכללית, ועד 15 אחוזים במדגמים קליניים. בהיקפים של כיתה, בכיתה ממוצעת, ילד אחד עשוי להיות בסיכון לפתח סירוב בית ספר. מאיפה מגיע סירוב בית ספר: מנגנון התמודדות אחת הגישות המקובלות להסביר את התופעה מתארת אותה כתוצאה של פער בין מה שנדרש מהתלמיד לבין תחושתו שהוא מסוגל להתמודד עם כך. כשתלמיד ניצב מול מצב מאתגר, מבחן, אינטראקציה חברתית, ציפייה כלשהי, ומרגיש שאין לו את הכלים להתמודד איתו, הימנעות הופכת לפתרון הזמין ביותר. ההימנעות מביאה הקלה מיידית, ולכן מתחזקת ונעשית קלה יותר לחזרה בפעם הבאה. אין כאן החלטה מודעת של "לא לרצות", יש כאן תגובת הישרדות שמתפתחת בהדרגה, לעיתים לאורך חודשים לפני שהיא נראית לעין. החוקרים מתארים את ההתפתחות הזו כשרשרת ברורה של שלבים, שכל אחד מהם מזין את הבא אחריו: מצב מלחיץ ← תחושת "אני לא מסוגל להתמודד עם זה" ← רגשות שליליים ← הימנעות ← תחילת ניכור מבית הספר (מהלמידה, מהמורים, מהחברים) ← סירוב בית ספרי מבוסס וקבוע במילים אחרות: הכול מתחיל במצב שהתלמיד חווה כמעמסה שגדולה עליו. התפיסה הזו מולידה רגשות קשים, שמובילים אותו להימנעות כדרך ההתמודדות הזמינה ביותר. ההימנעות, בתורה, מזינה תהליך מקביל ומתגבר: התלמיד מתחיל להתרחק בהדרגה מהלמידה, מהמורים ומהחברים שלו, תהליך שהחוקרים מכנים "ניכור מבית הספר". שני התהליכים, ההימנעות והניכור, מזינים זה את זה במעגל שהולך ומתחזק: ככל שהניכור גדל, כך קשה יותר לחזור, וככל שקשה יותר לחזור, כך מתחזק הניכור. כך, לאט לאט, מה שהתחיל כאירוע חד-פעמי או כהיסוס קל עלול להפוך לסירוב בית ספרי מבוסס וקבוע. בדיוק כאן טמון היתרון שבשילוב בין שתי הגישות המקצועיות: האחת מסבירה את השרשרת הרגשית שמובילה מהמצב המלחיץ אל ההימנעות, והשנייה מסבירה מדוע ההימנעות הזו, אם לא עוצרים אותה בזמן, נוטה להתבסס, להחמיר ולהתקבע עם הזמן. ההבנה של התהליך כמכלול אחד, ולא כאירוע נקודתי, היא בדיוק מה שמאפשר זיהוי מוקדם והתערבות לפני שהמעגל נסגר. איך זה מתחיל? הסימנים המוקדמים לסירוב בית ספר סירוב בית ספר לא מתפרץ לרוב יש מאין. הוא מתפתח בהדרגה, ולעיתים קרובות הסימנים הראשונים נראים אך ורק בבית: קשיים לקום בבוקר, תלונות גופניות חוזרות, בקשות חוזרות להישאר היום בבית, מצב רוח קודר לפני ימי לימודים. רק בשלב מאוחר יותר הבעיה הופכת גלויה גם לבית הספר, בדמות היעדרויות בפועל. מורים וצוותי חינוך נכנסים לתמונה בשלב מאוחר יחסית, בעוד שההורים הם לרוב אלה שמזהים ראשונים את השינוי. תקשורת פתוחה בין הבית לבית הספר בשלב הזה, ולא רק כשהיעדרות כבר נרשמת, היא מה שמאפשר זיהוי מוקדם. האם זה תמיד קשור לחרדה? מחקרים מצאו קשר חזק בין סירוב בית ספרי לבין הפרעות חרדה ולעיתים גם דיכאון, אך מדובר בקשר ולא בחוק ברזל. לא כל תלמיד עם חרדה יימנע מבית הספר, ולא כל תלמיד שנמנע עומד בקריטריונים לאבחנה פסיכיאטרית. כל מקרה הוא ייחודי, עם שילוב שונה של גורמים אישיים, משפחתיים וסביבתיים, ולכן גם ההתייחסות המקצועית צריכה להיות מותאמת אישית ולא גורפת. לא אשמתו של אף אחד אחד הממצאים המטרידים בתחום הוא שהורים לילדים עם סירוב בית ספרי מדווחים לא פעם על תחושה שבית הספר מאשים אותם. תחושת ההאשמה הזו לא רק פוגעת, היא גם מקשה על שיתוף הפעולה שהוא בדיוק מה שהתלמיד צריך כדי לחזור בהצלחה. חשוב להדגיש, גם ובעיקר בשיח המקצועי: תלמיד שמתקשה להגיע לבית הספר בגלל מצוקה רגשית אינו "מפונק", "מניפולטיבי" או "עצלן". מדובר בילד שרוצה להצליח אך נאבק בכלים שיש לו כרגע. גישה מקצועית מתחילה מהבנה, לא מהאשמה, לא של ההורים, ולא של התלמיד עצמו. מה בכל זאת ניתן לעשות ההמלצה המקצועית הרווחת היא לפעול במספר רבדים במקביל: תמיכה כללית שמקדמת נוכחות בריאה לכלל התלמידים, זיהוי מוקדם והתערבות ממוקדת לתלמידים בסיכון, וליווי אינטנסיבי ומותאם אישית למקרים של היעדרות ממושכת שכבר התבססה. שיתוף פעולה בין ההורים, בית הספר וגורמי טיפול הוא לרוב הגורם המכריע להצלחה, אף גורם אחד, גם
איזה טיפול באמת עובד אצל ילדים עם סרבנות בית ספר?
סרבנות בית ספר, היא אחד מתמרורי האזהרה הבולטים ביותר המובילים לנשירה גלויה ומלאה. סקירה מדעית בינלאומית בדקה מה באמת עובד כדי להחזיר את התלמידים הללו למסגרת כאשר יש קושי רגשי עמוק, כמו חרדה או מצוקה חברתית, זה מתורגם להיעדרויות חוזרות ונשנות מהלימודים. בניגוד להברזות רגילות, תלמידים הסובלים מסרבנות בית ספר חווים מצוקה אמיתית, וההיעדרויות שלהם לרוב מתרחשות בידיעת ההורים ומתוך הבית. ללא התערבות נכונה, הדרך לנשירה מוחלטת מהמערכת קצרה מתמיד. כדי להבין אילו כלים קליניים באמת מצליחים לבלום את התהליך הזה, קבוצת חוקרים מובילה מארה"ב ומאירופה (Maynard, Brendel, Bulanda, Heyne, Thompson & Pigott) ערכה סקירה שיטתית ומטא-אנליזה מקיפה מטעם ארגון המחקר הבינלאומי היוקרתי The Campbell Collaboration. החוקרים סרקו עשרות שנים של מחקרים קליניים מבוקרים שכללו 435 תלמידים שסבלו מסרבנות בית ספר קשה, ובחנו את היעילות של שיטות הטיפול השונות. מה נבדק במחקר? המחקרים שנסקרו חולקו לשני מסלולי התערבות מרכזיים: טיפול פסיכו סוציאלי ממוקד (בעיקר CBT): טיפול קוגנטיבי-התנהגותי קצר המשלב חשיפה הדרגתית של התלמיד למסגרת לצד הדרכת הורים אינטנסיבית ועבודה משותפת עם צוות בית הספר. טיפול משולב: טיפול CBT בשילוב עם תרופות נוגדות חרדה ודיכאון. החוקרים הציבו את הטיפולים הללו למבחן בשני מדדים קריטיים: האם הטיפול העלה את אחוזי הנוכחות בכיתה? והאם הוא הצליח להפחית את רמות החרדה של התלמידים? הממצאים: הנוכחות עולה, החרדה נשארת במבחן הנוכחות – הצלחה מובהקת: שני מסלולי הטיפול רשמו ניצחון, הן לתלמידים שעברו טיפול CBT בלבד והן אלו שקיבלו טיפול משולב עם תרופות, הציגו עלייה משמעותית ומובהקת באחוזי ההגעה לבית הספר בהשוואה לקבוצת הביקורת (שאינה עברה טיפול). טיפול CBT הוכיח את עצמו ככלי יעיל במיוחד לשבירת מעגל ההיעדרויות. במבחן החרדה – אין שינוי מיידי: למרות החזרה לכיתות, המחקר מצא כי מיד עם סיום הטיפול, לא נרשמה ירידה מובהקת ברמת החרדה של התלמידים בהשוואה לאלו שלא טופלו. החוקרים מסבירים שמדובר במנגנון טבעי של התמודדות. טיפול ה-CBT דוחף את התלמיד להתמודד עם הפחד ומחזיר אותו באופן אקטיבי לבית הספר. עצם החשיפה המחודש למסגרת שומרת על רמת חרדה גבוהה בטווח הקצר. מומחים משערים כי הירידה הרגשית מתרחשת רק בשלב מאוחר יותר – ככל שהתלמיד מתמיד להגיע, חווה הצלחות ומפתח תחושת מסוגלות עצמית בתוך כותלי בית הספר. האם נדרש לשלב טיפול תרופתי? אחת הדילמות המרכזיות היא האם שילוב טיפול תרופתי יכול להאיץ את החזרה למסגרת ולהקל על המצוקה של הילד? ממצאי המחקר מראים כי הוספת התרופות בנוסף לטיפול CBT לא הציגה יתרון משמעותי על פני טיפול פסיכולוגי לבד. שני המסלולים שיפרו את הנוכחות בצורה דומה, ושניהם לא העלימו את החרדה המיידית הכרוכה בחזרה ללימודים. במבחן התוצאה: CBT עוזר לנוכחות, אך לא לחרדה מהמחקר עולה ממצאים ברורים שני מסלולי הטיפול, הן הCBT לבדו, והן עם תרופות רשמו הצלחה מובהקת בהעלאת אחוזי הנוכחות של התלמידים בבית הספר. אך במדד הרגשי התוצאות היו זהות אך הפוכות: בסיום הטיפול אף אחד ממסלולי הטיפול לא הציג ירידה מובהקת ברמות החרדה של התלמידים בהשוואה לקבוצת הביקורת. קרדיט אקדמי: הכתבה מבוססת על הסקירה המדעית: Maynard, B. R., Brendel, K. E., Bulanda, J. J., Heyne, D., Thompson, A. M., & Pigott, T. D. (2015). Psychosocial Interventions for School Refusal with Primary and Secondary School Students: A Systematic Review. Campbell Systematic Reviews, 2015:12. DOI: 10.4073/csr.2015.12
מחקר: הגורמים לנשירה מהלימודים אצל בני נוער
כאשר נער או נערה מחליטים להפסיק להגיע לבית הספר, הסביבה נוטה לחפש אשמים מיידים. ההורים חשים רגשות אשם, המורים מתוסכלים מחוסר אונים והחברה מתייגת את הנוער כ"עצלן" או "בעייתי". אך האם מדובר בהחלטה אימפולסיבית של הרגע או שמדובר בתהליך ממושך שחווה הילד, שהתרחש מתחת לרדאר? מחקר אקדמי שנעשה על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת אמסטרדם, ביצע סקירה מקיפה ומספק תשובה מדעית כיצד נוצרת נשירה מבית הספר ואיך ניתן לעצור אותה בזמן. החוקרים אספו נתונים מ-75 מחקרים שונים שבוצעו בעשורים האחרונים במדינות המערב, על ידי שימוש בשיטה סטטיסטית המאפשרת להם לזהות מגמות. המחקר כלל נתונים על: 781 גורמי סיכון פוטנציאליים שנבחנו בהקשר של היעדרות מהלימודים. 635 גורמי סיכון פוטנציאליים שנבחנו בהקשר של נשירה סופית. החוקרים סיווגו את מאות המשתנים הללו לתחומי חיים מוגדרים ובחנו אילו מתוכם בעלי השפעה מובהקת מבחינה סטטיסטית. התוצאות מנפצות כמה מהמיתוסים הנפוצים ביותר ומציגות: הילד אינו פועל בחלל ריק, התנהגותו היא תוצר של יחסי גומלין מורכבים בין מאפיינים אישיים, משפחתיים, חברתיים ומערכתיים. היעדרות מול נשירה אחת מהתרומות החשובות ביותר של המחקר היא ההבחנה המדעית המדויקת בין שני מושגים קרובים שלפעמים מתערבבים: היעדרות מהלימודים ונשירה קבועה וסופית. הנתונים שנמצאו במחקר הינם שנשירה כמעט אף פעם לא קורית ביום בהיר אחד. מדובר ברצף של "נשירה סמויה", מצב שבו התלמיד עדיין מגיע פיזית לבית הספר אך חווה תחושת ניכור וחוסר שייכות. זה ממשיך בהיעדרויות קטנות, איחורים, או הימנעות משיעורים מסוימים (היעדרות מהלימודים), ומסתיים, ללא התערבות נכונה, בנשירה מוחלטת מהמערכת. מה באמת דוחף את התלמידים החוצה? המחקר מצא השפעות משמעותיות ומובהקות עבור 28 תומי סיכון הקשורים להיעדרויות, ו23 תחומי סיכון הקשורים לנשירה. הגורמים המשמעותיים ביותר שנמצאו בעלי עוצמת אפקט גבוהה במיוחד, מחולקים לפי שלבי התהליך: שלב א': היעדרות מהלימודים (סימני האזהרה המוקדמים) השלב שבו התלמיד מתחיל "להיעלם" מהכיתה. 28 גורמי הסיכון שסווגו לארבעה קטגוריות, הגורמים שנמצאו בעלי העוצמה הגבוהה במיוחד: עמדה שלילית כלפי בית הספר: תחושת ניכור עמוקה, חוסר שייכות, חוסר חיבור של התלמיד למסגרת. קשיים רגשיים ופנימיים: בעיות כמו חרדה, דיכאון, דימוי עצמי נמוך או בדידות. בעיות התנהגות מוחצנות: בעיות משמעות, קושי בקבלת סמכות או חיכוכים חברתיים. מעורבות נמוכה של ההורים בבית הספר: נתק תקשורתי או חוסר שותפות בין הבית לבין הצוות החינוכי. שימוש בחומרים: שימוש באלכוהול או סמים בגיל ההתבגרות. שלב ב': נשירה סופית כאשר בדקו מה הם הסיבות המעודדות לנשירה קבועה מבית הספר התגלו נתונים שמפנים זרקור דווקא אל המערכת עצמה: היסטוריה של השארת כיתה: תלמידים שנאלצו להישאר כיתה, נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לנשור מהלימודים. הישגים אקדמיים נמוכים ותסכול לימודי מתמשך: מצב שבו הילד חווה שרשרת של כישלונות ששוחקות את הערך העצמי שלו. לקויות למידה או קשיים קוגניטיביים ללא מענה: מצבים שבהם הצרכים הייחודיים של הילד לא קיבלו מענה מותאם ונגיש. רקע סוציו אקונומי של המשפחה: אתגרים כלכליים ומחסור ברשת תמיכה משפחתית. כשמביטים על נשירה מהלימודים דרך המחקר האקדמי, ניתן להבין שלא מדובר בעצלנות אצל ילדים, אלה גורמי סיכון שונים שחווה הילד, ומעמיסים עליו במידה ואין רשת ביטחון מתאימה. באמצעות בנייה של סביבה תומכת, מתן מענה רגשי תואם, חיזוק הקשר בין הבית לבית הספר, והפסקת השימוש במושגים של כישלון, אפשר להצליח להפוך את הילדים הללו להזדמנויות של צמיחה, חוסן והצלחה מחודשת. ציטוט מחקר אקדמי: Gubbels, J., van der Put, C. E., & Assink, M. (2019). Risk Factors for School Absenteeism and Dropout: A Meta-Analytic Review. Journal of Youth and Adolescence, 48(9), 1637-1667.
הקשר בין סירוב לבית הספר לחרדה ודיכאון
מחקר שבחן למעלה מ-1,500 בני נוער מגלה: ילדים שמסרבים להגיע לכיתה לא תמיד עושים זאת מאותה סיבה, וההבדל בין הסיבות קריטי לטיפול כשילד מסרב לצאת מהבית בבוקר, ההורים לא תמיד יודעים מה עומד מאחורי זה. מחקר שפורסם אבחן למעלה מ-1,500 מתבגרים וניסה לענות בדיוק על השאלה הזו — ומה שהוא גילה עשוי לשנות את הדרך שבה הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם הבעיה. ארבע סיבות, שלוש קבוצות החוקרים, שעבדו עם מתבגרים בני 12–18 מאקוודור, השתמשו במודל מוכר בשם "המודל הפונקציונלי של סירוב לבית הספר". המודל מחלק את הסיבות לאי-הגעה לבית הספר לארבעה טיפוסים עיקריים: הימנעות מרגשות שליליים — הילד נמנע מבית הספר כי הוא מעורר בו חרדה, מצוקה או פחד לא מוגדר בריחה ממצבים חברתיים — קשה לו עם מבחנים, עם ילדים אחרים, עם שיעורים שבהם צריך לדבר בפני הכיתה חיפוש קשב מהוריו — הסירוב נובע מרצון להישאר קרוב לאחד ההורים או לקבל ממנו תשומת לב חיפוש "פרסים" מחוץ לבית הספר — שינה, מסכות, חברים, כל מה שמחכה לו בבית מניתוח הנתונים עלו שלוש קבוצות מובחנות של בני נוער: קבוצה 1 – ללא דפוס סירוב (כ-45% מהמדגם): בני נוער שאינם מציגים סירוב בולט לבית הספר. קבוצה 2 – סירוב בגלל "מה יש בבית" (כ-43%): המניע המרכזי שלהם הוא מה שמחכה להם מחוץ לבית הספר. זו הקבוצה הנפוצה בגיל ההתבגרות — לא בהכרח בגלל רגשות שליליים, אלא כי "בבית יותר כיף". קבוצה 3 – סירוב רב-גורמי (כ-12%): אלו בני נוער שמשלבים כמה סיבות בו-זמנית — הם גם חרדים, גם מתקשים חברתית, גם מחפשים קשב הורי. זו הקבוצה שהדאיגה את החוקרים ביותר. הממצא שמדבר בעד עצמו כשהחוקרים בדקו את רמות הדיכאון, החרדה והלחץ בשלוש הקבוצות, הפער היה חד וברור. בני הנוער בקבוצה השלישית — אלה עם סירוב רב-גורמי — הציגו את הציונים הגבוהים ביותר בכל שלושת המדדים. הפער ביניהם לבין הקבוצה ללא סירוב היה גדול מבחינה סטטיסטית, במיוחד בחרדה ובדיכאון. גם קבוצת "מה יש בבית" הציגה רמות גבוהות יותר של מצוקה בהשוואה לבני נוער ללא סירוב — אם כי בפער קטן יותר. במילים פשוטות: ככל שהסירוב לבית הספר נובע ממקומות יותר ויותר שונים בו-זמנית, כך גדל הסיכוי שמאחוריו יש מצוקה נפשית אמיתית הדורשת התייחסות. מה זה אומר? הממצאים האלה מציעים כמה מסקנות מעשיות: 1. אל תגדיר לפני שאתה מבין. "הוא לא רוצה ללכת לבית הספר" זה לא אבחנה. השאלה היא למה. ילד שמפחד מחרדה חברתית צריך התערבות שונה לחלוטין מילד שפשוט מעדיף להישאר בבית עם הסמארטפון. 2. שים לב לצירופים. הקבוצה שמדאיגה ביותר היא לא זו עם סיבה אחת ברורה — אלא זו שמשלבת כמה סיבות. אם הילד גם חרד, גם מתקשה עם חברים, גם דבוק להורה — כדאי לפנות לאיש מקצוע. 3. דיכאון ולחץ לא תמיד נראים כמו דיכאון ולחץ. לפעמים הם נראים כמו "לא בא לי ללכת לבית הספר". המחקר מזכיר לנו שמאחורי ההתנהגות עשויים להסתתר מצבים רגשיים שהילד לא יודע לנסח במילים. 4. המטרה היא לא להחזיר לבית הספר — המטרה היא ויסות רגשי. החוקרים ממליצים על תוכניות התערבות שמחזקות את היכולת של בני הנוער לווסת את רגשותיהם, ולא רק על לחץ לחזרה לכיתה. המחקר "Functional profiles of school refusal behavior and their relationship with depression, anxiety, and stress" פורסם על ידי Gonzálvez ועמיתיו ומבוסס על מדגם של 1,582 מתבגרים מאקוודור בני 12–18. המחקר השתמש בכלי הערכה מוכרים: סולם SRAS-R לאבחון סירוב לבית הספר וסולם DASS-21 למדידת דיכאון, חרדה ולחץ.